...המשך מעמוד הקודם

בשעת השמד יש להחמיר מלאכול, ואולי על ידי כך ישמע ה' לקול תפלתינו ולמשמדים אל תהי תקוה

עד) וגם בשעת השמד לא יחבר מתחילה התלוש בקרקע כדי לשחוט בו, ואפשר דבדיעבד נמי פסול, ולא יהא אלא כדורות הראשונים שלא אכלו בשר תאוה ור"י אמר אלמלא הייתי שם הייתי אוסר בשר ויין, ונהי דהוה לי' גזירה[1] שאין רוב הצבור יכולין לעמוד, "מ"מ בשעת השמד יש להחמיר מלאכול, ואולי על ידי כך ישמע ה' לקול תפלתינו ולמשמדים אל תהי תקוה וגו'". עכ"ל. מבואר שלפעמים שעת הדחק כשעת דיעבד דמי ומותר אף לכתחילה.

דבריו הק' נורא ואיום הם - דעת תורה מאחד גדולי הפוסקים הקדמונים

עה) והעתקתי דבריו לקחת מוסר השכל והנהגה טובה שאף בשעת השמד כמה החמירו על עצמן אפילו בדברים שבדיעבד מותר. גם כדאי לידע ולהודיע דבריו החוצבים להבות אש, שבשעת השמד יש להחמיר עוד יותר מלאכול וע"י כך ישמע ה' לקולינו לבטל הגזירה. ודבריו הק' נורא ואיום הם. דעת תורה מאחד הגדולים הפוסקים הקדמונים.

אין זה דבר שאין רוב הציבור החרדי יכול לעמוד, שנסתפק בבדיעבד

עו) בנדונינו, שלעגלים, כבשים ועופות אין צורך כלל לכלוב (הפען), רק לשחיטת שוורים, אין זה דבר שאין רוב הציבור החרדים יכולים לעמוד בו, שנצטרך להסתפק בבדיעבד ולא לכתחילה.

"שעת הדחק כדיעבד דמי"
זהו רק באופן עראי ולא בקביעות

עז) על אחת כמה וכמה, לקבוע לדורות קביעות נגד הפוסקים הקדמונים. ביארנו כבר לעיל, שזה שאנו אומרים "שעת הדחק כדיעבד דמי", זהו רק באופן חד פעמי, אך לא בתדירות. בפרט שביארנו לעיל שיש עוד הרבה חששות. גם ידוע שהרב בוימגרטן מלאנדאן ז"ל בדק בהמה שנשחטה בכלוב האמריקאי ומצא שהגרגרת נפסקה.

עח) ראה דרכי תשובה (סי' כ', סעי' ד', אות ל"ט) בשם הפ"ת לבל ידחק בתפיסה זו, דחיישינן לעיקור סימנים, ובעוף קטן יש ליזהר טפי כי בדחיקה כל דהו בסי' הוא נחנק לגמרי, ושם בשם הד"ק דאם נמשך הרבה התפיסה יש להצריך פירכוס. יעוש"ה. ואף ששם בעוף ובאוחז בסימנים, מ"מ במכונה חשמלית אף בבהמה צריכין לידע בדיוק עד כמה למתוח הצואר, וצריכין אומן גדול וגדול בתורה ומתמחה בתורת הבהמות לברר את כל זה בדיוק, בפרט שכבר שמענו שמצאו שנפסק הגרגרת וגם שנחנקו כמה בהמות קודם השחיטה.

"גלאַט-כשר" אינו חיבור ל"בדיעבד ושעת הדחק"

עט) שחיטה חרדית המכרזת שהיא מהודרת למהדרין מן המהדרין - חלק בלי הוראת חכם, צריכה באמת לדקדק שיהי' כן, ולא להשתמש בקוּלוֹת של בדיעבד ושעת הדחק.

גם שלטון עריץ אם נוכח שישראל עומדים בתוקף לשם שמים נסוג מגזירותיו

פ) המציאות הוכיחה, שאם עמדו ישראל בתוקף על עיקריהם הצליחו אפילו תחת משטרים דיקטאטוריים וכל-שכן דעמוקראטיים, רק בתנאים שהאומות רואים שאנו מתכוונים לשם שמים, שזה לא כדרך הסוחרים, שמורידים ומעלים מחיריהם לפי הצורך.

פא) ראיתי בספר האשכול (שחיטת חולין, סי' ט) וזה לשונו: בא"ד בעל הלכות לא הביא דרב זביד (דלצדדין קתני) דליכא נפקא מינה להלכה, דלא אמר מידי דלא משתמע משמואל, דבצוואר למעלה חיישינן לדרסה במחובר, הלכך אפילו תלוש ולב"ח, דכשר בדיעבד, דוקא כשצוואר בהמה למטה, ולא ידענא למה הביאו הגרי"צ (הרי"ף) וחזי לן לאורויי דבתלוש, אפילו צוואר בהמה שרי לכתחילה, דברייתא לכתחילה קתני (וזהו כשיטת הפרי חדש הנ"ל). אבל בעל הלכות איתי ברייתא אחריתא דמשתמע מינה דיעבד ולא לכתחילה, והכי נמי פרושא דרב זביד, עכ"ל.

פב) הרי שבתחילה רצה לומר דבסכין תלושה מותר לכתחילה אפילו כשצוואר הבהמה למעלה, אבל אחר כך חזר בו משום דכך משמע בהלכות גדולות דרק בדיעבד מותר וזה מפורש כדעת הש"ך. ולפי"ז גם לר"פ דמוקי לה בעופא דקליל להך ברייתא דקתני כשירה דהיא רק בדיעבד, נשמע מזה דגם בעוף צוואר למעלה הוי רק בדיעבד ולא לכתחילה.

פג) הרי אף שרצה לפסוק שבתלוש מותר אף לכתחילה, ביטל דעתו לגבי הבעל הלכות גדולות, ופסק כוותי', וגם גילה לן האשכול שעצם השאלה הנ"ל תלוי' בהגירסא בברייתא, שאם הגירסא הנכונה היא "כשירה" הכוונה היא שרק בדיעבד מותר. וגם בזה נקט כגירסת הבה"ג בברייתא אחריתי שהביא והיא בתוספתא שלנו שגירסתו כשירה.

אין מקום לטענת הפרי חדש נגד הש"ך
ש"שוחטין" לכתחילה משמע

פד) התבו"ש והפלתי שהביאו שהגירסא בתוספתא "היא כשירה", והביאו גם דברי הבעל הלכות גדולות, לדעת האשכול נתכוונו. לאור זה אין מקום לטענת הפרי חדש נגד הש"ך דקתני שוחטין דלכתחלה משמע ע"ש.

גם הגר"א סובר כהפרי חדש שלכתחילה מותר

פה) כ"ה כוונת הגר"א שם, ראה משיב דבר מהנצי"ב ז"ל הל' שחיטה שם, שהביא להתוספתא בכל שוחטין לדייק, שלכתחילה מותר כהפר"ח.

פו) המנחת אהרן (נכד הש"ך) בהגהותיו על ספר הארוך מהש"ך (שם סימן ו), מיישב כל קושיות הפרי חדש על זקינו הש"ך.

פז) נאמנים דברי הש"ך הכותב שכן מוכח מש"ס ופוסקים, שכך בדיעבד זה מותר ולא לכתחילה. וכן הדמשק אליעזר שהובא לעיל מביא שכן משמעות הפוסקים, והביא ששם תניא שחיטתו כשירה, דיעבד.

פח) הפרי חדש עצמו מדייק מאוד בלשון "כשירה", שמשמע רק בדיעבד, ומכוח זה הסכים עם התורת חיים על הש"ך (סימן כ"ד ס"ק ב') שדייק מלשון השולחן ערוך "שחט" ו"כשירה" שמשמע רק בדיעבד ומסיק דהוא הדין לכתחילה, וכן מוכרח לומר ברמב"ם (שחיטה, פ"ב ה"ט) ובכלבו, עיי"ש שמכוח קושיא חזקה הי' יכולים לפרש דלאו דוקא נקט.

פט) הפר"ח לאחר שמביא דברי התו"ח שכתב דהא דנקטי' בדיעבד משום דאיירי ששחט בהולכה או בהבאה לחוד, דלכתחילה בעינן שיעשה הולכה והבאה בסכין ארוך ולבסוף מסיק אבל מצאתי בתוספתא כדבריו דתנינן תמן מצות שחיטה מוליך ומביא, הוליך ולא הביא, הביא ולא הוליך כשרה.

לכתחילה צריך להוליך ולהביא אפילו בסכין ארוך
כמה צווארין

צ) עיי"ש בפרמ"ג, ברש"ל וב"ח שם, הובאו בבאה"ט שרק בדיעבד, ע"ש, ובחסדי דוד על התוספתא בפ"א במצות שחיטה מוליך ומביא וכו' דנראה מכאן דלכתחילה צריך לעשות הולכה והובאה אפילו בסכין ארוך כמה צווארין.

צא) והביא ראי' מדברי הר"מ ז"ל בפ"ב דין ז' שכתב כיצד שוחטין מותח את הצואר ומוליך הסכין ומביאה עד ששוחט, ובדין ט' כתב השוחט והוליך את הסכין ולא הביאה, או הביאה ולא הוליכה שחיטתו כשירה. ותמה למה לא מייתי הפר"ח ראי' מדברי הר"מ ז"ל הנ"ל. וכבר העיר שם המגי', שדברי התו"ח שמביא שפר"ח מיוסדים גם מדיוק לשון הר"מ ז"ל.

צב) התורת חיים (חולין ל' ד"ה השוחט שני ראשים) בא"ד ואע"ג דבפ"ב מה"ש כתב (הר"מ) שחט שני ראשים כאחד שחיטתו כשירה, דמשמע דיעבד. התם איירי ששחט בהולכה או בהבאה לחוד, דארישא קאי שכתב הוליך ולא הביא כו' דלכתחילה בעי שיעשה הולכה והבאה אפילו הסכין ארוך הרבה. וכן משמע בשו"ע שכתב שחט שני ראשין כאחד, בהולכה או בהבאה בלבד וכו' כשרה עכ"ל. הרי שתפסו בפשיטות שלשון הר"מ כשרה היא בדיעבד (בפרט במקום שכתב ושחט, דמשמע בדיעבד) וכ"ה משמעות הלשון בשו"ע.

צג) אמנם במקום שהי' להם קושיא מפורשת כסתירה לזה, אז בהכרח פירשו דלאו דוקא. וזהו גם טעם הלח"מ (שם פ"ב ה"ח המובא לעיל) שדחק עצמו לומר שלאו דוקא.

אילו ראו דברי האשכול
היו מפרשים גם כן שרק בדיעבד כשרה

צד) אך עתה שזכינו לדברי בעל הלכות גדולות ולפסקו של רבינו בעל האשכול מפורש יוצא שרק בדיעבד וכן מדוייק הלשון בתוספתא, זה ברור שאילו ראו את דברי האשכול הנ"ל היו גם מפרשים לדברי הר"מ ז"ל שרק בדיעבד כשרה.

צה) ראה בישועות יעקב שם כ"ד או"ק ב' שכתב ממש כדברי התורת חיים הנ"ל ולפלא שלא הביאו משמו.

צו) ראה במגיד משנה סוף הל' ט' שהניח בצ"ע למה כתבה רבינו כשירה בלישנא דדיעבד. (הרי שתפס ג"כ בסתם לישנא דהר"מ דהיכא דכתב כשירה משמעות היא רק בדיעבד כשירה).

צז) שונה הוא המבי"ט (ח"א סי' ל"ו, אות ז') וז"ל: כתב עוד בפ"ב שחט ב' ראשים כא' שחיטתו כשרה, משמע בדיעבד וכו'. ואני אומר כו' דאגב דנקט הרב ז"ל כולהו בבי דקדמי להאי בבא ודבתרא בלשון דיעבד, נקט נמי הא. אי נמי דכולהו הני בבי אע"ג דמצינו בלשון דיעבד, בבבא דהוליך ולא הביא, והביא ולא הוליך, ושנים שאחזו בסכין ושחטו, נראה מילתא דפשיטא דלכתחילה נמי יכול לשחוט בהולכה לחוד או בהובאה לחודא וכו' ואפי"ה קתני להו בלשון דיעבד דהויא מילתא דלא שכיחא ואי מיתרמי כשרה, וה"נ בשוחט ב' ראשים ה"נ לכתחילה יכול לשחוט, אבל משום דלא שכיח קאמר אי מיתרמי דשחט כשרה כנ"ל.

כמה דחק עצמו המבי"ט ליישב הלשון "כשרה"
דבסתם הכוונה לדיעבד, שגם לכתחילה שרי

צח) אנו רואים כמה דחק עצמו המבי"ט ליישב לישנא דכשרה, דבסתמא הכוונה לדיעבד, ואף לדעת המבי"ט דכאן הוא יוצא מן הכלל במשמעות המלה כשרה, דאף לכתחילה שרי. מ"מ דבריו ברור מיללו שבסתם דיעבד משמע לישנא דכשירה, ולא עוד אלא שכתב בפירוש דבכולהו בבי דקדמי להאי. התם כשרה משמע דיעבד ולא לכתחילה.

צט) נראה אנו מה הן הבבי דקדמי להאי שלהן נתכוון המבי"ט: בהלכה ח' כתב הרמב"ם: לפיכך אם הי' עוף בין שהי' צוארו למעלה וכו' שחיטתו כשרה (דמשמע רק בדיעבד), וגם שם בהל' ז' בין שהיתה הבהמה רבוצה, בין שהיתה עומדת, ואחז בערפה והסכין בידו מלמטה ושחט הרי זו כשרה. דמשמע רק בדיעבד ולא לכתחילה.

ק) הארכנו בכל זה שלא יפקפקו בהבנת דברי הרמב"ם ז"ל משום שראיתי בספר "מאזנים למשפט" שמפקפק בהבנת דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל. וכן מה שהעיר דהאחרונים טרחו למצוא מקור לחומרת הש"ך לאסור לכתחילה ולמה לא הביאו ראי' מדברי הר"מ ז"ל הנ"ל יעו"ש (בח"ב סי' א').

קא) הנה י"ל שבאמת זה כוונת הש"ך שכן משמע מסתימת הפוסקים וכ"כ הדמש"א, ומי הם הפוסקים הר"מ ז"ל. ובפרט שהתבו"ש והפלתי כבר גילו מסתורין של הש"ך דבנוי' על הלשון בתוספתא דתני כשרה, דהיינו בדיעבד, וזהו שורש ומקור לדברי הש"ך, וכמו שמצינו בהדיא בהאשכול הנ"ל.

קב) והפלתי והתבו"ש מביאים ומצטטים דברי בה"ג (שכתבו התוס' עליו שכל דבריו דברי קבלה) לא ירדו לפרט כל אחד וא' בעצמו, אם לא שמצאו שם דברים מפורשים, וכן לא רצו להסמיך עצמם על הר"מ ז"ל לראי' ברורה מפני שהש"ך גופא כתב בסי' כ"ד שהלשון דיעבד יכול להיות לאו דוקא וכנ"ל.

קג) אבל כפי הנראה באמת שאף לדברי המבי"ט הנ"ל (הובא במשל"מ שם) סתם כשרה הכוונה לדיעבד, ובפרט אם הוסיף תיבת ושחט דמשמע רק בדיעבד. (והמעיין בר"מ ז"ל יראה שבכל ההלכות מקודם שכתב כשרה הכוונה שרק בדיעבד מותר).

קד) ראה תבואת שור (סי' ח', ס"ק ה') שנוקט לדינא כהתו"ח שלכתחילה מצוה לשחוט בהולכה ובהובאה, וכתב שלא תאמר דין הולכה בלא הובאה או איפכא, בגמ' ופוסקים כי אם בלשון דיעבד יעו"ש. הרי שנקט בדברי הר"מ כשירה משמעותא רק בדיעבד ולא לכתחילה.

קה) ביארנו כבר לעיל דברי הר"מ ז"ל דבהלכה ז' מתחיל כיצד שוחטין היינו לכתחילה, היא בהולכה והובאה, וגם שהיתה רבוצה היינו צואר למטה והסכין למעלה בהולכת הסכין על גבי הצואר, שזהו דרך השחיטה המקובלת ולכתחילה. וזהו כדברי התוספתא הנ"ל וציינה המ"מ למקור הר"מ, ואח"כ מביא עוד חלוקה אחרת בתלוש דמוקמא רב זביד להאי ברייתא דתוספתא הנ"ל בצואר למעלה בתלוש וסכין למטה, ולא ניחא לי' להר"מ ז"ל לפרש כרש"י ז"ל הנ"ל דמיירי שהבהמה תלוי', שזה דבר דלא שכיח ויקשור ראשה כנ"ל, וגם לא כהרי"ו הנ"ל (שמפרש בסכין תלושה מיירי שמעביר צואר הבהמה על הסכין. עי' לעיל), וכדברי המ"מ שם, רק מיירי שאוחז הסכין בידו ומוליך ומביא מלמטה למעלה, אך אוחז הבהמה בערפה וממילא אין דורסה בזה האופן, אם בריא לו שמשגיח ואינו דורס, אבל כל זה רק בדיעבד כלשונו, ושחט הרי זו כשרה.

קו) גם מה שמביא הך בבא שהיתה רבוצה, משום דזה שמפרש רב זביד להברייתא, דסכין למעלה וצואר בהמה למטה במחובר הפירוש כמו שכ' רש"י ז"ל אף במחובר וכש"כ אתלוש, ומפני שלפי"ז נזכר נמי בדברי ר"ז סכין למעלה בתלוש לכן מייתי לה הר"מ אבל חלוקה זו היא באמת עיקר דרך שחיטה, ולכתחילה ולהידור.

קז) בהל' ח' מבאר הרמב"ם דיני מחובר שזה דוקא בצואר למטה והסכין למעלה במחובר ומוליך הצואר תחת הסכין שזה רק בדיעבד, וצואר למעלה וסכין למטה אף בדיעבד אסור, ובעוף שכיח אף צואר למעלה וסכין למטה, כדברי ר"פ אבל רק בדיעבד, כלישנא דכשרה, וז"פ וברור להמעיין בצדק.