המשך מעמוד הקודם...

קונטרס

וזבחת כאשר צויתיך

(חלק ב' מספר)

אבן מקיר תזעק

 

פתיחה

  מאז נצטוו משרע"ה על השחיטה עמדו ועומדים גדולי ישראל על המשמר לפי המקום, הזמן, והצורך לחקוק חקים, לתקן תקנות, לשמור על משמרת השחיטה.

  ואעתיק כמה דברים שמצאתי בענין תקנות  -  בדברי הפוסקים:

  א) בפסקי תוס' ברכות י"א דכל סייג שהוסיפו חז"ל ותיקנו על כל מצוה אף אם קיים עיקר המצוה בלא התוס' כאילו לא קיים כלל. ע"ש. ועי' חסל"א סי' ב'.

  ב) היכא דמתקנין תקנה לתקן איזה חשש אם לא ניתקן הדבר לגמרי אין לתקן כלל, דאין תקנה לחצאין (שלטי גבורים ב"ק פ"ז גבי תקנת הרשאה לשי' הרמב"ם, עין הרועים דף רל"ג).

  ג) התקנות הם כתקנות רבותינו הראשונים ואין ביד שום בי"ד לבטל תקנתם (נחלת דוד סי' ג').

  ד) כשם שב"ד הגדול וסנהדרין היו גזרתן ותקנתן על כל ישראל, כן כל ב"ד או חכם שבכל עיר ועיר לבני עירם כב"ד הגדול, (דע"ת, ומובא בקונ' כבוד חכמים כ"א שבס' באר משה).

  ה) דיינא דלא עביד סייג לתורה איל סייג בעוה"ז ובעוה"ב שמעבירין ממנו מעשים טובים שהם סייג לעוה"ב לאדם (ריקאנטי פ' משפטים בשם מדרש הנעלם-רות, ועי' שיטה מקו' ב"ק צ"ו ע"ב).

  ו) גדולי הדור שבכל דוד ודור שאין דוגמתם בדור ההוא לכו"ע. יכולין לתקן כפי מה שיראה להם שהדור או השעה צריכה לכך כדי לחזק הדת ולתקן העולם, אם הי' רוב הצבור יכולין לעמוד בה, וכל העובר על דבריהם בין אותם שקבלו בין אותם שלא קבלו, בין אותם שהיו שם ובין אותם שלא היו שם נקרא עבריין (שו"ת דברי נועם חו"מ ל"ח דכן דעת הרא"ם).

  ז) מופלג בתורה יכול לגזור אפילו מי שאינו מתלמידיו ואפילו לא למד ממנו (שו"ת רמ"א סי' נ"ג בשם הרשב"א תר"ט, ורד"ק סי' כ"ב, ושו"ת חת"ס חו"מ סי' ע"ט).

  ח) מה שהנהיגו גדולי ישראל שרואין שיש תקנה לעולם יכולין לעשות תקנות לכלל ישראל (שו"ת הרשב"א ח"ג תי"א).

  ט) גדולי הדור הרבה שעושין איזה תיקון או גזירה במדינה אחת גזירתן חל אף דלא פשטה בכל העולם, מ"מ יכולין לגזור על מדינה זה ביכולין לעמוד בה. וכ"כ בחת"ס סי' קכ"ב (שבילי דוד הקדמה לחאו"ח כלל מנהגי הקהילות או' כ"ג).

  י) אין לומר (על תקנה) דאולי לא היתה התקנה עולמית שכבר נודע שכל תקנה שתיקנו גאוני הדור על כל הדורות תיקנו... דאטו אכשור דרי ואדרבה בזמנינו ודאי ראוי לגדור (שו"ת שו"מ קמ"א ח"ב סי' מ"ח).

 

 

*

 

הקדמה לשחיטה, ולמאכ"א

  המעיין בסגנון לשון הפוסקים והרגיל בהם יראה כמה הצטערו כל אחד בימיו על מצב שטח השחיטה ובדיקה ועד כמה התרעמו על פריצות הדור ומכשולותיה, עד שניכר מלשונם כי עם כל גודל זהירותם היו מתייראין ומתפחדין אימת מות שלא יהי' ח"ו מכשול אצל עסק השחיטה והוספו בכל דור גדרים וסייגים, ועכ"ז הזהירו וחזרו להזהיר להעמיד משגיחים ומפקחים, שישגיחו בשבעים ושבע עינים ולהטות השכם לסבול עול אחריות הגדול של מכשול הרבים בחקירות ודרישות עד לאין חקר וכולא האי ואולי שלא יצא מכשול.

הרגיל בספרי החיים הן השו"ת וספרי גדולי הפוסקים שמפיהן אנו חיים יראה כי ענין השחיטה הוא היחידי אשר לא דילגה אף ספר אחד לבלי להכתב שם איזה פירצה ומכשול או שאר שערורי' שנפלה בענין השחיטה שהיתה מכשול לרבים בימים ההם.

הרואה בספרי הקדושים יראה שקרה הרבה מאד מדנים וקטטות בין השוחטים וחברי הקהלות וכן בין הרבנים והשוחטים, קרה ג"כ שהריבות הללו הביאו פירוד לבבות. ידידים נתרחקו ואוהבים נתפרדו. ולא פעם אחת או שתים נולדו בגלל מריבות הללו, קהלות חדשות, כן לא פעם עזב הרב את קהלתו כשלא עזרו לו ידידיו כשיצא לריב עם השוחט, או כשהוכרח להכריז איסור על הבשר, ולא פעם קרה שבני קהלתו מיאנו לשלם לו משכרות, וכן גם לא לשוחט, והיו רעבים ללחם.

קרה גם כן שגדולי ישראל לא היו בעצה אחת כשפרצו מדנים בין קהל ושוחט, או בין רב ושוחט, אז גדלה המהומה עד מאד, ראה להלן, כן גם לא פעם אחת נתחלל שם שמים כשאחדים מסרו משפטם לפני שרי העיר, והמה פסקו כשר או טרפה ושם שמים נתחלל, אוי לאותה בושה, ומכל שכן כשהשוחט היה גם כן חזן, אז רבו ידידיו שהגינו עליו, גם קרה שהשוחט-חזן לא שמע לדברי הרב כשהרגיש כי רבים עמו.

ומשם אנו רואין עד היכן כחה של הסט"א לרכוב דוקא על העוסקים במלאכה זו ולסמות העינים שמחוץ יתראה הכל בכי טוב ורק בחדרים אימה חשיכה גדולה נופלת על עין החודרת ורואה מה נעשית.

וכאשר נדייק היטב נראה כי המכשלה הזאת גם בימי חז"ל לא נבצר לדוגמא: בירושלמי תרומות (פ"ח ה"ג) מעשה בטבח אחד בציפורין שהי' מאכיל לישראל נבילות וטריפות פע"א שתה יין בער"ש ונפל מן הגג ומת והיו כלבים מלקקין דמו, שאלו לר' חנינא כדת מה לעשות, והשיב להון כתיב "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו", וזה הי' גוזל את הכלבים ומאכיל לישראל וע"כ לא תבריחו הכלבים דמשלהן אוכלין, ע"כ.

ועי' בהג' אשרי פ' גה"נ (סי' ט"ז) שפסק (עפ"י הירושלמי) דהמוכר טריפות בחזקת כשר ומת קודם שעשה תשובה שאסור להתעסק בקבורתו ואפי' כלבים לוקקין דמו ואוכלין בשרו אסור להבריחם מעליו, ע"כ.

וע"ע בקידושין פרק בתרא במשנה "כשר שבטבחים שותפו של עמלק" ופירש"י ספיקי טריפות באות לידו וחש על ממונו ומאכילן, ע"כ. רואין אנן מזה עד היכן העריכו חז"ל מכשולות הבאים ע"י הטבחים עד שלא נמנעו לכנותם בביטוי היותר חריפה שמצינו באיזה מקום שותפו של עמלק, הדברים מסמרין שערות ראש פוק חזי עד היכן הדברים מגיעין! הלא מספק טריפות לבד אנו חוששין ואעפ"כ לא חששו חז"ל לגנותן בלשון מדקרות חרב. ולא נח דעת רבותינו ז"ל עד שכתבו "כשר שבטבחים" להורות לדורות הבאים לבל יבטח שום אדם לומר שלום עלי נפשי מאחר שהעמדתי טבח כשרו ישר בודאי לא יצא מכשול מתחת ידו, וחזקה לחבר שלא יוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, ובפרט אם הטבח ת"ח שבו נאמר ניחא לי לחבר ליעביד איסורא זוטא ולא יעשה ע"ה איסורא רבה.

דע כי לא מחשבות אדם מחשבות חכז"ל אשר כל דבריהם ברוח הקודש נאמרו ולא זז שכינה מבית מדרשם, וכל מה שנשנה במשנה או בגמרא קדוש בכל מיני קדושות, ולא רפרף אדם מעולם עליהם, רק המינים והאפיקורסים שיצאו מדת ישראל, פוק חזי כמה טרחו הגאונים וראשונים ליישב חיסור או יתר תיבה ובנו עליה תילי תילין של הלכות, וגם כשאמרו האי מימרא של "כשר שבטבחים" וכו' מלין מפי עילאה ימלל מתוך גרונם, ושליחי דרחמנא נינהו, ואם אנו אנשים אבל הראשונים כמלאכים ושרפים, וכל דבריהם גחלי אש ואל ישיאך יצרך לומר כי חז"ל כוונו לטבחים מוכרי וסוחרי הבשר, ואין בכללו השוחט, פוק חזי מ"ש ברא"ש חולין (דף ח"י), בהוכחה מש"ס שם, וכ"כ במ"מ ה' שחיטה פ"א (ה' כ"ו) שסתם טבח שבזמן הש"ס הי' גם השו"ב, ע"ש.

ואחר הקדמה זו תדעו עם לבבכם כי לא כאשר יצייר האדם קושטא הוא, ואפילו יהי' ברור לו בכל מיני הוכחות שבעולם אשר כל רוחות שבעולם לא יזיזו אותו כי טבח זה אפשר לסמוך עליו מבלי לחקור ולדרוש אחר מעשיהו, כולן בטלין ומבוטלין לעומת עדותן של חז"ל שאמרו בטוחות כי הכשר שבטבחים שותפו של עמלק, וזה ידע כל בר דעת כי בעוה"ר לא אכשור דרא והיותר כשר שבטבחים בזה"ז ודאי לא יגיע לקרסולי הבינוני בימים ההם כ"ש להיותר כשר.

וע"כ כל הרוצה ללכת בנתיב תורה"ק ובשבילי הוראותיה ודרכיה הנעימים צריך לבטל דעתו ומחשבתו נגד דחז"ל ולהתלבש באימה וחרדה ורתת וזיעה טרם יקרב להכניס לביתו בשר מן הבא בידו, ופוק חזי מ"ש השל"ה (שער האותיות או' ק') שראה פרושים שלא אכלו בשר רק ממה ששחטו הם, ומתמה שם האי צדיקיא מנין התחילה לפרוץ לאכול מכל שוחט מבלי לידע ידיעה ברורה כחו דהיתירא.

וגם בענין עונש מאכיל איסור מצינו לחז"ל שהחמירו באופן יוצא מן הכלל במאכלות אסורות שלא מצינו דוגמתו בע"א, בחולין (דף צ"ג ע"ב) טבח שמצאו חלב אחריו בכשעורה מעבירין אותו, ואם מצאו אחריו כזית מלקין אותו.

ודחז"ל הללו בלי הערות והארות כבר מדברין לעצמן, עמדו והתבוננו קצת בקדושת דבריהם, הלשון מוכיח וכ"נ בהפוסקים דמיירי בשוגג וכל קנסן של חכמים היתה על התרשלות המנקר לעשות מלאכתו באמונה, וזה ידוע ג"כ כי הרבה לימודי זכות היינו יכולין למצוא על האי מנקר, לדוגמא: "לא ניתנה תורה למלאכי השרת" "שגיאות מי יבין" "אונס רחמנא פטריה" וכיוצא, ואע"ג שאמתלאות הללו מתקבלין הן בשאר מקום, אבל במאכלות אסורות תפסו חז"ל בחומר הדין כיון שכח היצר כ"כ גדול להכשיל אחב"י באכילת איסור, לעומת זה הוצרכו חז"ל להגביר כח הקדושה ולחזק ידי העוסקים לעשות מלאכתם בהתאמצות ודיקדוק יותר מהרגיל להחליש כחו של הס"ם וסיטרא דילי' העומדים ככיסלא לאוגיא בין הטבחים.

ומה"ט העלימו עין על כל צד זכות שיש ללמד על אותו טבח ולא חיסו ולא חמלו לא על הטבח ולא על נפשות ביתו שעיניהם תלויות לאב ביתם לכלכלם ודנו אותו בהעברה, ועל מה? על כל שהוא של חלב לא גדול משעורה שכמעט אינה נראית לעין, ולמה? כי במקום אכילת איסור של בית ישראל הכל נדחין ואין חסין ומרחמין על שום אדם.

פוק חזי מה שאמרו חז"ל במחלוקת קרח, טף למה נענשו להראות שקשה המחלוקת, ובנ"ד גם הטף נענשים, הרי שלהאכיל ישראל דבר איסור נמנה בין היותר קשות.

וכאשר תדקדקו היטב תראו עוד יותר מזה כי הענישו חז"ל כ"כ קשות ואע"ג שעדיין לא נכשל שום אדם ועדיין לא אכל שום אדם אותה משהו של חלב שהשאיר הטבח, ורק על השארת הטבח באופן שהי' אפשר לבא לאכילת איסור אע"ג שאין זה ברור דעדיין יש כמה ספיקות דלמא יסרח הבשר ולא תבא לידי אכילה, דלמא ירגיש הלוקח בהחלב (וכמו שנראה בדחז"ל דמזה מיירי) וישליכנו, ודלמא יתבשל באופן שיתבטלו בששים וביותר.

וכל הני ספיקי אין עומדין לאותו הטבח לזכותו בדינו בפרק שאנו עוסקין בו מחשש מכשול לרבים, במקום שהציבור והכלל עומדים על המשקל להכשל ח"ו במאכלות אסורות אין רחמים בדין, אע"ג שבנזקי ממון והגוף הי' פטור מצד גרמא בניזיקין אבל נפשות ישראל עומדין למעלה מהכל ובמדה אחרת נמדדין, משקלן עדינה ממשקל הגוף והממון.

ודע לך כי מה שהבאנו מדחז"ל עד היכן החמירו, בחשש כשלון להכלל כשנוגע למאכלות אסורות כאשר תעיין בדברי הראשונים תתפלא הפלא ופלא שלא נח דעתם בחומרת חז"ל והוסיפו עליה כהנה וכהנה לדוגמא:

ברא"ש חולין פ"ז (או' ט"ז) בסופו בהג"ה (על טבח שהניח אחריו כשעורה חלב) וז"ל: ונראה שיש להכריז עליו בבית הכנסת שני וחמישי ושני: "פלוני הטבח העבירוהו מאומנתו מפני שנמצא אחריו חלב כשעורה ויהי' חודש ימים שלא יעסוק באומנתו, ולאחר חדש ימים יבא אל ת"ח שבעירו או עיר הסמוך לעירו ויאמר כך וכך עשיתי וחטאתי ותוהא אני על הראשונות ויתנו לו הדיין עונש לפי ראות עיניהן, ואח"כ יכריזו בביהכ"נ פלוני הטבח שהעבירונוהו מפני שנמצא אחריו חלב כשעורה כבר תוהא ונתחרט על מעשה הרע הזה וקבל עליו מה שצוהו ת"ח" וכו' וקודם שישמעו הכרזה זו בביהכ"נ אין לסמוך עליו ואסור ליקח ממנו בשר, עכ"ל.

וכשמצאו אחריו כזית חלב, עוד הוסיפו להחמיר על הטבח ביתר שאת, וז"ל הרא"ש שם:

ואם נמצא אחריו כזית היו מלקין אותו ברבים בביהכ"נ ואחר המלקות אומר בעצמו בקו"ר "אני פלוני לקיתי מפני שנמצא אחרי כזית חלב" וכו' עכ"ל.

ולא די זה בלבד אלא החמירו עוד גם לענין מזיד, כמבואר בסנהדרין (כ"ה ע"ב) בההוא טבח שהוציא טריפה מתחת ידו ועשה פעולות המורים ששב, ולא רצה רבא להכשירו דלמא קא מערים, ואיפסיק שאי"ל תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ילבש שחורים ויתכסה שחורים ויחזיר אבידה בדבר חשוב, או יוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו ע"כ.