אין ישראל נגאלין אלא בזכות השבת (ויק"ר ג' א).

o     אלמלא שמרו ישראל "שבת" ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון (שבת קי"ח).

o     שקולה שבת כל התורה כולה, והשומר שבת כאילו שמר כל התורה (זוה"ק ח"ב מ"ז קנ"א, תיקונים (יח ע"ב)).

o     המענגים את השבת הקדוש ברוך הוא נותן להם משאלותם (תיקוני זוהר נ' י"ח, ל"ג:).

o     בשבת מתברכין כל ו' ימי השבוע (זוהר הקדוש ח"ב ס"ג:).

o     כל ימי השבוע מקבלים שפע מן יום השבת (זוה"ק ח"א ע"ה:).

o     אם ישראל הוו מקיימין שבת אחת כהלכתה (נ"א שתי שבתות כהלכתן), מיד הוו נגאלין (תיקוני זהר דף נ"ז ע"א).

o     רבי יהושע דסכנים בשם רבי לוי כל שהוא מתענג בשבת, שואל, והקב"ה נותן לו משאלותיו (פסיקתא רבתי פרשה כג ).

o     עשירים שבשאר ארצות במה הן זוכין בשביל שמכבדין את השבת (תלמוד בבלי מסכת שבת דף קי"ט ע"א)

o     מאן דמחלל שבת אינו משומר מהקדוש ברוך הוא (תיקוני זוהר בהקדמה י"ב).

o     השכינה שומרת לשומרי שבת ויום טוב (זוה"ק חלק ג' דף קע"ט).

o       העובר אחת משאר עבירות שבתורה נקרא רשעי ישראל, אבל המחלל את השבת דינו כעכ"ם לכל דבריו (רמב"ם הלכות שבת פרק ל').

 נרות שבת

על ידי הנרות אנו יודעים ומכירין כבוד שבת

בספר קרבן שבת (פרק י') כתב (בשם תולעת יעקב), שהנרות המאירים בשבת הם סימן לנשמות יתירות שניתוספו בשבת כו', ועל ידי כן אנו יודעים ומכירין כבוד שבת שהוא מכובד ומקודש יותר משאר הימים.

הברכה שבירך הקדוש ברוך הוא את השבת היא האורה (נרות שבת), שהיא שלום הבית

זה לשון ספר חסידים (סימן תתשמ"ז): הברכה שבירך הקדוש ברוך הוא השבת היא אורה, שהיא שלום הבית, עכ"ל.

בואו ונצא לקראת שבת המלכה

 שבת שקילא לכל אורייתא מאן דאעבר עליה כאלו חזר עלמא לתוהו ובהו

וכן אם פרץ איזה גדר מגדרי רבותינו אפשר שיטמאוהו שהגדרים שגדרו רבותינו ז"ל הם כדי שלא לתת מקום לחיצוני שיכנס פנימה לקדש ואם יפרוץ גדר ישכנו נחש שעל ידי הפרצה שפרץ נתן לו מקום שיכנס. וכן פי' בתיקונים (יח ע"ב) שהים הוא התורה וחול לים פי' שהוא כמו השלשלת לכלב והמתיר השלשלת גורם לכלב שינשכנו והוא רמז לגדרים שגדרו רבותינו ז"ל. זה לשונו שם, ושמרו בני ישראל את השבת דא בת יחידה דאיהי שמירה לישראל בכל שבת ושבת ומאן דמחלל לה לאו איהו נטיר מקודשא בריך הוא, ולא עוד אלא דאתמר בה מחלליה מות יומת, מאן דאעיל ברשות דילה שפחה חללה זונה, דרשות דילה איהו תחום שבת כגוונא דתחום וגבול דימא, דאתמר (ירמיה ה, כג) שמתי חול גבול לים, ומאי ניהו (הושע ב, א) והיה מספר בני ישראל כחול הים, ולית ים אלא אורייתא, מאן דאעבר עליה כאילו חזר עלמא לתוהו ובהו, ושבת שקילא לכל אורייתא מאן דאעבר עליה כאלו חזר עלמא לתוהו ובהו, ובגין דא קרא סמיך ליה (בראשית א, ב) והארץ היתה תוהו ובהו, דאיהו חול לים כחוליא דשלשלא לכלבא מאן דאפיק לה משלש לאיה גרים כמה נישוכין דיסורין דנשיך ליה ובגיניה אמר דוד (תהלים כב, כ) הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי, ודא סמא"ל דאיהו תפיס בקולר שלשלא בשב' איהו תפיס בקולר, עד כאן לשונו. הרי בפירוש שתחום שבת וחול לים שניהם ענין אחד להרחיק סמא"ל ולהרחיק מהקדושה ופורץ הגדר גורם לסמא"ל שישכנו. (ספר ראשית חכמה - שער הקדושה - פרק שבעה עשר).

במסכת שבת דף קיט ע"א, וזה לשונו: עבידנא יומא טבא לרבנן אמר רבא תיתי לי דכי אתא צורבא מרבנן לקמאי לדינא לא מזיגנא רישי אבי סדיא כמה דלא מהפיכנא בזכותיה אמר מר בר רב אשי פסילנא ליה לצורבא מרבנן לדינא מאי טעמא דחביב עלי כגופאי ואין אדם רואה חובה לעצמו רבי חנינא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא אמר בואו ונצא לקראת שבת המלכה רבי ינאי לביש מאניה מעלי שבת ואמר בואי כלה בואי כלה רבה בר רב הונא איקלע לבי רבה בר רב נחמן קריבו ליה תלת סאוי טחיי אמר להו מי הוה ידעיתון דאתינא אמרו ליה מי עדיפת לן מינה.

בספר פרי צדיק פרשת ויגש - אות ו', וזה לשונו: ושבת מעין עולם הבא אחד מס' לעולם הבא כמו שאמרו (ברכות נז ע"ב), והיינו שמרגישין בו טעם מעין עולם הבא שהוא יום שכולו שבת. וזהו שאמרו בזוהר הקדוש (ח"ב פח ב) בשבתא יהבין ליה לבר נש נשמתא אחרא נשמתא עלאה נשמתא דכל שלימו בה כדוגמא דעלמא דאתי ובגין כך אקרי שבת. והיינו שזוכין לטעום בו מעין עולם הבא שהוא יום שכולו שבת ועל כן נקרא הנשמה יתירה שבת. והנה איתא (שבת קיט.) ר' חנינא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא אמר בואו ונצא לקראת שבת המלכה. ובב"ק (לב ע"ב) הגירסא לקראת כלה מלכתא ר' ינאי כו', ואמר בואי כלה בואי כלה. והנה לשון בואו משמע שקרא לתלמידיו שיבאו אצלו ויצאו יחד ולפי זה יש להבין למה לא יצא אליהם. וכבר אמרנו שפירוש ונצא, היינו לצאת מעניני הגוף ועניני עולם הזה והוא ענין התפשטות הגשמיות שזכרו בספרים הקדושים. וזה הכנה לקבל קדושת שבת דאיתא (זח"ב ר"ה סע"א) האי יומא יומא דנשמתין איהו ולאו יומא ד

בספר ליקוטי הלכות - הלכות שבת הלכה ג', וזה לשונו: כִּי וַשְׁתִּי בִּטְּלָה אֶת הַשַּׁבָּת כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. וְקָמָה אֶסְתֵּר בִּמְקוֹמָהּ שֶׁשָּׁמְרָה אֶת הַשַּׁבָּת. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק וְאֶת שֶׁבַע הַנְּעָרוֹת הָרְאוּיוֹת לָתֶת לָהּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ שֶׁמָּנְתָה בָּהֶן אֶת יְמֵי הַשַּׁבָּת. כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁכַּח אֶת הַשַּׁבָּת וְה' יִתְבָּרַךְ בְּרַחֲמָיו סִבֵּב סִבּוֹת. וּמִנֵּהּ וּבֵהּ אַבָּא לֵיזִיל בֵּהּ נַרְגָּא שֶׁהָמָן הָרָשָׁע בְּעַצְמוֹ יָעַץ לַהֲרֹג אֶת וַשְׁתִּי שֶׁחִלְּלָה אֶת הַשַּׁבָּת וְעַל - יְדֵי זֶה בְּעַצְמוֹ הָיְתָה מַפַּלְתּוֹ שֶׁמָּלְכָה תַּחְתֶּיהָ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה שֶׁהִיא בְּחִינַת שַׁבָּת מַלְכְּתָא וְעַל - יְדֵי זֶה הִכְנִיעָה אֶת הָמָן שֶׁהוּא זֻהֲמַת הַנָּחָשׁ פְּגַם ל"ט מְלָאכוֹת וְכַנַּ"ל.

בספר שם משמואל פרשת בא - שנת תרע"ו, וזה לשונו: ויש לומר דשבת איתא בתיקונים נוטריקון ש' בת היינו שמעי בת, וזוכין ישראל לבחי' שמיעה מלפנים ולא מאחריך, ועל כן אפי' עם הארץ אימת שבת עליו, אף שהוא לא ידע ואינו מבין השבת עצמו משמיעו, וקול דודי דופק על מיתרי לבב ישראל, וזהו שאמרו ז"ל בש"ס שבת (קי"ט.) בואו ונצא לקראת שבת המלכה, ולשון זה מורה שהשבת באה מעצמה אלא שיוצאין לקראתה.

 

שערים של הספרים על השבת

קול קורא'ס על השבת

אין הנחש ממית, אלא החטא ממית

העונש הגדול שמקבלים אם לא מוכיחים הוא ששולחים לנו מן השמים את הטאליבאן, ראה את הרמז כי בכל אות עשירי מלמטה למעלה תמצא השם של טאליבאן: כמו שכתוב רבינו בחיי במדבר (פרק כא פסוק ט'):  וצוה הקב"ה למשה לעשות דמות שרף הממית אותם ואז יתרפאו, להודיע כי אין הנחש ממית אלא החטא, וכמו שאמרו אין ערוד ממית אלא החטא.

ובספר אור תורה - אות נח: וז"ל: והנה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול כו' (יחזקאל א, ד). ונקרא ענ"ן שהוא כלל הסטרא אחרא, שהם ב' נונין א' נון כפופה ונון פשוטה לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון (ישעיה כז, א), נ' דנח"ש ודשט"ן ונשאר בהם ב' שיני"ן, והם כמנין שק"ר וחט"א כמו שאמרו (שמות רבא ג, טז ועין ברכות לג, א), אין הנחש ממית, אלא החטא ממית. והם ב' בחינות של הסטרא אחרא דכורא ונוקבא דיליה, שנוקבא היא הנחש המפתה לאדם והיא עקומה, שתחלה מראה לו טוב, כי נפת תטפנה כו', ואחריתה מרה כלענה כו' (משלי ה, ג ד), עכ"ל.

ספר ויקרא (פרק יט פסוק יז):

לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.

 האם ידעת? שהרבנים אשמים על כל חילולי שבת שחיללת כל ימי חייך מפני שלא אמרו לכם ולא למדו אתכם גודל מעלת קדושת השבת וגודל עונשה של המחלליה שהוא במות יומת ומה שהנשמה של המלל שבת תסבול בעולם הבא?

האם ידעת? שהרבנים אשמים על כל צרות ישראל כי אם אינם שומרים את השבת אינם אינם משומרים מהקדוש ברוך הוא (תיקוני זוהר בהקדמה י"ב).

האם ידעת? שהרבנים שהם צועקים משיח משיח הם שקרנים גדולים, כי החפץ חיים לא צעק משיח, רק צעק שבת שבת, ולמה? כי חז"ל אמרו: אין ישראל נגאלין אלא בזכות ה"שבת" (ויק"ר ג' א).

האם ידעת? שכל הצרות שהערביים עושים לנו זה אשמת הרבנים שלא למדו אותנו השכר והעונש על שמירת שבת, כי חז"ל אמרו לנו: אלמלא שמרו ישראל "שבת" ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון (שבת קי"ח).

בס"ד

הבית המקדש נחרב בשבת על שלא שמרו בני ישראל את השבת

בספר יערות דבש - חלק ראשון - דרוש יג (המשך): ... וכשאתם עוסקים בתורה, יהיה עסקיכם לשם שמים לא לפלפול ויוהרא, רק ללמוד לשמור ולעשות, כל איש ישראל אשר איננו בקי בהלכות שבת מרישא לסיפא, לא יכונה אצלי בכלל איש השלם, אוי ווי, איך מצפים ומייחלים לגאולה, ואלמלי שמרו ישראל שתי שבתות היו נגאלים [שבת קי"ח ע"ב], והגאולה תלויה בשמירת שבת, ואנחנו בעו"ה עוברים בחסרון ידיעה על רוב איסורי דאורייתא ודרבנן, ההולך בדרך ורוח נושבת ורוקק ברוח ורוח נושאת הרוק, עובר משום זורה, כדומה כהנה וכהנה איסורים רבים, וסיפר לי אחד מתלמידי, שהיה בעלזס, והיו יושבים בשבת במסיבה וחם להם, ולקחו החלונות מתוך ציר שלהם והסירו משם, ותלמידי מחה וצחקו עליו, והוא איסור גמור איסור בנין וסתירה, ולכך חובה ללמוד הלכות שבת ויום טוב, ושמירת שבת מקרבת הגאולה:

ואמרו במדרש, כפויי טובה בניי, אני אמרתי למענכם שלחתי בבלה, ואתם אמרתם קרא עלי מועד לשבור בחורי, והוא תמוה. אבל יובן במה שכבר מקדם בדרוש חנוכת בית הכנסת אמרתי קושיא זו להריטב"א ז"ל [יומא נ"ד ע"ב] במה שנכנסו גוים לקדש הקדשים ומצאו כרובים מעורים זה בזה וכו', דהא בזמן שאין עושים רצונו של מקום, אין פניהם איש אל אחיו, וכבר תרצתי אז, אבל כעת יובן בדרך אחרת:

כי ידוע מ"ש במדרש [עיין בזוהר ח"ב קע"ט] לעולם לא זזה שכינה מישראל בשבתות וימים טובים, אפילו בשבת של חול, ובהך אפילו בשבת של חול רבו בו פירושים, ואין דבר יוצא מידי פשוטו, כי כל מועדים נקראים שבת כנודע, וכוונת המדרש אפילו יום טוב שני של גליות שהוא באמת חול דבקיאי אנן בקביעא דירחא ואמרו [ביצה ו' ע"ב] לגבי מת כחול שווינהו רבנן, ומ"מ לא זזה שכינה, ומבואר בירושלמי דתענית [פ"ד ה"ה] בחורבן בית ראשון היה חורבן הבית באחד באב, כי בט' תמוז הובקעה העיר, וכ"א יום מקל שקד הוא א' באב, וידוע בגמרא דעירובין [דף י"א ע"ב] כי ט' אב היה ביום א', א"כ ראש חדש אב היה בשבת, והיתה אז השכינה שורה בנו, ושפיר מצאו פניהם איש אל אחיו וא"ש:

אך הטעם באמת למה סיבב הקב"ה שיחרב בשבת, ולא היתה מגינה שבת לבל יחרב בה, הטעם שהוא לטובת ישראל, כי למענכם שלחתי בבלה, כי השכינה הולכת עם ישראל להגן בעדם כאם המרחפת על הבנים, ולולי כן ח"ו כבר גוענו ואבדנו, ולכך מבואר בזוהר [ח"א דף קמ"ט.] שנגלה המרכבה ליחזקאל לנחם לישראל, כי חשבו שאין השכינה אתם בגולה, וא"כ ח"ו אבדה תקותינו, ויחזקאל נחמם שראה המרכבה בנהר כבר, ולאות כי השכינה עמהם, לכך לולא שהשכינה היתה בלאו הכי שורה בישראל בעת החורבן ביום שבת קדש, היה קשה לשכינה לדבק בישראל אחר סלוקה למעלה ברום גבוה, אבל הואיל בלאו הכי שבת היתה למטה שורה עליהם, וכשנחרב הבית לא זזה מאתם, כאם אשר בניה תנחם, והלכה בגולה אתם, ואם בגולה צריכה להיות השכינה אתנו לבל יכלו אותנו הצרים, מכ"ש ביום חרון אף ה' ביום זעם ביום החורבן, לולי שהשכינה היתה אז שורה בישראל עבור קדושת שבת, כבר פגעו בישראל לבלי יהיה ח"ו שריד באהלי יעקב, וזהו סיבת החורבן בשבת:

ובזה יובנו דברי המדרש, כי כבר נודע כי שבת אלה מועדי ה' וכו', ולכך כנסת ישראל מתרעמת, קרא עלי מועד לשבור בחורי, והיינו כי בשבת קדש נחרב הבית, ולמה לא הגנה זכות שבת, והקב"ה משיב, כפויי טובה אתם, זהו לטובתכם, אני אמרתי למענכם שלחתי בבלה, והיה לכם לדעת כי מזה הטעם נחרב בשבת, וזוהיא תקנתכם וא"ש:

ראו כמה יש לנו לכבד השבת, כי זוהיא שמגינה בעדינו ושכינה אז לנגדנו, ובאור אלהים חיים אנו הולכים, לכן צריך שמירה ביותר ביום השבת בכל דברים כעומד לפני שכינה, ומי לא יירא ולא יחת, ובכל מקום יש קדושת המקדש, כנזכר באיוב, לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו, ודרשו במדרש [ילק"ש רמז תתקכ"א] אין ויתר אלא קפיצה, בני אהרן ועוזיהו נכנסו להקטיר מתו ונצטרעו, טיטוס נכנס בשלום ויצא בשלום, והמכוון בזה כי רבים מייחסים שלימות למקום, כמו עוד היום אומות אומרים סגולת המקום להשמיע תפלה שם, כמו שסגולת המקום להצמיח פרי זה, משא"כ מקום אחר, כן סגולת מקום זה להשמיע תפלה ולעבוד עבודה יותר משאר מקומות:

אמנם האמת אף כי מעלת מקום הכנה לכך, העיקר במעשה האדם לקשור שם השריית שכינה, ואמרו חז"ל [תענית כ"א ע"ב] לא המקום מכבד האדם, כל זמן שהשכינה היתה בהר נאמר צאן ובקר אל ירעו, ואח"כ הותרו, וכן מורה קדושת המקדש, כל זמן שהשכינה שם כשהיו נכנסים נדב ואביהו ועוזיהו היו נזוקים, ובהסתלקות השכינה, טיטוס ושאר צוררים נכנסים ויוצאים, כי סר צל השכינה משם, לבל יהיה אור שכינה זורח ומבהיק, וזהו כוונת המדרש, ויתר אין ויתר אלא קפיצה, פירוש שהלב קופץ ממקומו, כי מתחלה הלב חשב שהכל תלוי בקדושת ומעלת המקום, אבל כעת הלב קופץ מזה, דהיינו מן המקום, כי אין עיקר תלוי במקום, כי אין מקום מכבד כנ"ל, והראיה כי נדב ואביהו ועוזיהו נענשו בכניסתם, וטיטוס יצא בשלום, שמע מינה דאין מעלה במקום גרידא כי אם הכל בעשיה לשמה לקשר שכינה, וזהו ויתר ממקומו, כי הלב שחושב לתואר מעלה למקום, קפץ וראה ששקר חשב, ולכן בכל מקום שמשמרים שבת כראוי, יש קדושת מקדש ושריית שכינה, ולכן מאוד יש ליזהר בשבת בעסקיו ודבריו וענינו, כעומד לפני ה' ועיני ה' תמיד בו:

הנה ט